מדוע אנחנו אוהבים להרוס לעצמינו ומה עוד אפשר ללמוד מאנה קארנינה?

איש צעיר אחד , אובלונסקי שמו, שב לביתו ומגלה שהאווירה קודרת במיוחד וכי אשתו יושבת על המיטה חמורת סבר ובידה פתק שמצאה, המעיד באופן שאינו פתוח לפרשנות כי לבעלה רומן סוער עם האומנת הצרפתייה שעבדה בביתם. הוא מוצא עצמו ללא מענה אבל על פניו וכמדרך הרגל פושט חיוך תמים וטוב לב, ודווקא החיוך הטבעי והמאוד לא תואם הזה הוא שמוציא אותה מדעתה. הפרידה של הזוג נראית כבלתי נמנעת, המשפחה עתידה להיהרס. ואז מוזכרת באופן כמעט אגבי אחותו של אובלונסקי, אנה, שאותה הזעיק במכתב בהול להגיע ולהפיס דעתה של אשתו ולהציל את משפחתו. כך ניפתח הרומן הגדול של טולסטוי "אנה קארנינה".  אנה תצליח להציל את משפחתו של אחיה אולם תוך מעשה זה תגזור תפנית הרסנית על חייה שלה, תפנית שתוביל לכיליונה, הרי היא המפגש בתחנת הרכבת עם הקצין ורונסקי, בו היא עתידה להתאהב עד ייאוש.  האם זהו "גורל", "מקרה"? או שורונסקי הוא סוכן שמעורר משהו עמוק הרבה יותר באנה.  ככל שאני קורא בו אני מוצא שהרומן העשיר והקלאסי הזה נוגע ברבדים רבים שלו גם בתשוקה החמקמקה והעמוקה שלנו להרס עצמי ולעיתים אף למוות.  אבל מהיכן היא מגיעה?

כדי שתתקיים במערכת כלשהי הרמוניה ומבנה דרושה השקעת אנרגיה בלתי פוסקת. והרי ביקום אין מערכת מורכבת יותר מאורגניזם חי. העקרון האנטרופי בפיזיקה מצביע על כך שכל מערכת דווקא נוטה באופן אנרגתי לכיוון של אי-סדר הולך וגובר, כלומר היא משתוקקת כל העת  לשבירת הרמוניה. אם כך, טבעי שכל יצור חי נמצא בהשקעת אנרגיה בלתי פוסקת כדי להתקיים בכל רובד: מהרמה הביוכימית מולקולרית, תאית, עד לרמת האיברים הגוף המוח והפעילות התודעתית הבלתי פוסקת.

אין לתמוה, אם כך, שהפירוק והחידלון, הכמיהה לשמוט, להיהרס ולמות, מקודדת היטב ועמוק בכל אחד מאיתנו ברובד הבלתי מודע של הנפש. פרויד כינה את זה "יצר המוות", מה שכונה אחר-כך על ידי ממשיכיו "תנטוס" על שם אל המוות במיתולוגיה היוונית.  פרויד הציג את רעיון התנטוס ב 1920 בספרו "מעבר לעקרון העונג", ככוח מנוגד לייצר החיים-הארוס.  התנהגויות של הרס עצמי הם מגוונות ונפוצות ויש להן סיבות רבות. אבל פה אני מבקש להתייחס למשהו הרבה יותר קדום, קמאי, עליו הצביע פרויד והיא הכמיהה הכמוסה של דבר חי לשוב למצב דומם ונטול מתחים, אל "מנוחה נכונה" אם תרצו. פרויד טען שלעיתים התנטוס מתבטא בהפניית אנרגיית ההרס החוצה במקום פנימה כדי לא להביא לכיליונו המוחלט של האורגניזם- כך מוגדרת למעשה התוקפנות: יצר הרס פנימי שהפך את עורו.

ומה הקשר לאנה קארנינה? איננו יכולים שלא לשוב ולתהות, מה מביא גבירה אצילית, אשת משפחה למופת, אם אוהבת, אהובה על הכול, ובעלת אישיות אסופה ובריאה, להטיל את עצמה בסוף הרומן למוות נוראי מתחת לגלגלי רכבת? התשובה השגורה- הרס חייה מכוחה של אהבתה הנכזבת אינה מספקת לדעתי. אני חושד שמשהו באישיותה של אנה הכיל "נפץ" של כיליון שחיפש לו כתובת. מדוע היה שם מלכתחילה? איני יודע.  מעניין לציין שכפי שמתוארת דמותה של אנה אין לה מיליגרם של תוקפנות חיצונית, כזו העשויה להתבטא ב אירוניה, לגלוג, ביקורת, ציניות. היא אינה מאפשרת לעצמה דבר מכל אלה. לכן מן הסתם יצר ההרס החבוי בה הוא מסוכן כפליים. קודם כל מעצם היותו חבוי ונסתר אפילו ממנה עצמה, ושנית מעצם הכליאה ההרמטית שלו.

כמה רגעים לפני הפגישה הגורלית עם האהבה ההרסנית  היא עדה לאירוע מזעזע- אדם נפל ונדרס מתחת לגלגלי רכבת. יש פה יותר מסימטריה ספרותית גאונית בין גורלו של אותו אלמוני לגורלה שלה בסוף הרומן, יותר מ "אות מבשר רעות". האירוע נמצא בסמיכות אירועים ל"סוכן ההרס" שאותו היא פוגשת כמה רגעים לאחר מכן בדמות ורונסקי יפה התואר. אפשר שאותו ורונסקי הוא, אם כן, המפתח התואם את המנעול הסמוי בתוכה המבקש להתפרק ולחדול. וכשהמפתח מסתובב מתחילה הרכבת הפנימית בנפשה של אנה, קודם בתנועה איטית, ההולכת ומאיצה, לעלות על פסים שאין מהם דרך חזרה.  האירוע המזעזע לו היתה עדה בתחילת הרומן יבקש להתממש שוב והפעם על גופה שלה.

אז מה זה אומר לגבינו? בתוך כולנו יש "צל", (כפי שאמר יונג) צריך להכיר היטב את הצל הזה, המיודד כנראה היטב עם אותו יצר הרסני עמוק של פרויד. כדאי לכבד את הצל, לתת לו מקום, להקשיב למה שהוא מבקש לומר- מחשבות שאנו נבהלים שאנו בכלל חושבים אותן, רגשות ש "אסור" ובוודאי לא נעים להרגיש. לכל אלה יש מקום. וככל שניתן להם תיקוף ונקבל אותם כחלק מעצמינו, יקל עלינו לשמור על הרמוניה ולהימנע משחרור מוחלט של יצר ההרס. ונסיים בפתגם יפני עתיק המצוטט בסרט "הסנדק": החזק את ידידך קרוב, אך את אויבך קרוב יותר.